יום ירושלים

"אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלַיִם תִּשְׁכַּח יְמִינִי
תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי
אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַיִם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי"

 

ירושלים כפי שלא ראיתם

מרחב ספרות והחיים לקראת יום ירושליים

אז מה אתם אוכלים השנה בליל הסדר?

רוצים רעיונות?

הנה התפריט של חיילי פלוגת המודדים הארץ-ישראלית 524 בצבא הבריטי ששהו באיטליה בשנת תש"ה – 1945.

הדגים היו סרדינים,

תפוחי האדמה– פחות או יותר מטוגנים,

והכי חשוב: המלח היה כשר לפסח.

החיילים ויתרו מראש על הבשר, קיוו שהמצות יספיקו להגיע,

והתגעגעו לביצים של תנובה.

הם אמרו "הלואי" שתהיה גלידה

ושתו תה חם בלי כלור.

שימו לב לאיורים הקטנים מסביב, כמו ב"כורך" – "זכר לסנדויטש כ- 524".

תודה לבית הגדודים על התמונה של התפריט.

"נולדתי במשפחה יהודית מתבוללת לגמרי.

שום דבר יהודי, חוץ מהאנטישמיות, לא נכח בחיינו – לא מסורת, לא חגים, ולא שפה.

בגיל 24 הצטרפתי לתנועה הציונית. נאבקנו לשחרור יהודי ברית המועצות.

במסגרת הפעילות הציונית, התחלתי ללמוד עברית בסתר באולפן מחתרתי.

את ליל הסדר הראשון בחיי חגגתי יחד עם ארוסתי דאז אביטל (אז נטשה) במוסקבה.

שלושה מורים לעברית חיברו את כל התלמידים שלהם לליל סדר פסח אחד גדול בדירה שם. מכיוון שלא ידענו עברית מספיק טוב בכדי לקרוא את כל ההגדה, המורים נתנו לכל אחד חלק קטן ללמוד בעל פה.

לא הבנו הרבה מהמילים, מהביטויים והמשפטים, אבל את המילים "אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו" היינו יכולים לא רק להבין אלא גם להרגיש. היה מספיק להסתכל מחוץ לחלון ולראות את אנשי הק.ג.ב. שהקיפו את הדירה, כדי לדעת שאנחנו ממשיכים את היציאה ממצרים בעצמנו. וכשאמרנו "לשנה הבאה בירושלים", ידענו והאמנו שכמו היהודים במצרים, גם אנחנו נזכה לחיות חיי חרות.

 המשך, אביטל ואני נפרדנו ל-12 שנים.

9 מהן ביליתי בגולאג.

כאשר חגגתי את ליל הסדר בצינוק, הייתי צריך להחליט מה יהיה מצה, מה מרור ומה יין, כשכל מה שיש בצינוק זה שלוש פרוסות לחם, שלוש כוסות מים חמים וקצת מלח. החלטתי שהמרור זה המלח, היין זה המים החמים והמצה זה הלחם היבש. הרגשתי שהמאבק שלנו נמשך כששחזרתי שם מהזיכרון את המשפטים מההגדה שלמדתי בליל הסדר הראשון שלי: "בשנה זו אנו עבדים לשנה הבאה בני חורין, השנה אנו כאן ובשנה הבאה בירושלים". זה חיזק את רוחי."

(טור מיוחד שכתב נתן שרנסקי לכבוד חג הפסח. מתוך אתר הספרייה הלאומית)

 

 

יום האישה הבין לאומי

 

ז'בוטינסקי גיבש והציג עמדה מבוססת ומתקדמת על מקומה של האישה, כוחה ויכולותיה.

מעטים המנהיגים הפוליטיים שמרבים כל כך לעסוק (גם היום) בנושא השוויון המגדרי, במילים פשוטות הוא נחשב פמיניסט נלהב גם בפרמטריים של ימינו.

"מחשיב אני את האשה על הגבר בכל שטח יסודי של חיי הציבור והבית: חוץ מיגיע כפיים גס ופראי, שבו מכריע כוח השרירים, אין תפקיד ומקצוע שלא הייתי מוסר לאשה בעדיף על הגבר".


ובאוטוביוגרפיה שלו כתב: "נפש ארוגה מחוטי פלדה וחוטי משי, ולמושג הזה אקרא 'אשה'. אמונותי מעטות הן, וזו אחת מהן - שאמך, אחותך, אשתך הן בנות מלכים. אל תיגע ובל תגיע.

חוטי פלדה עם חוט משי הנם חומר לא ייקרע ובו נאחזתי".

https://www.youtube.com/watch?v=EfVvSXU12ZU

יום האישה הבינלאומי, שנקרא במקור "יום הפועלות הבינלאומי", מצוין ב-8 במרץ בכל שנה. מוקד החגיגות נע בין ציון כללי של כבוד ואהבה כלפי נשים לבין ציון ההישגים הכלכליים, הפוליטים והחברתיים של נשים.

יום זה מזמן אותנו להכיר נשים יהודיות בתרבות היהודית-ישראלית ולהתוודע ליום האישה העברי, הלא הוא חג הבנות - עיד אל בנאת.

מערכי שיעור המתאימים לגילאים שונים:

ז'קלין כהנוב – מרד נעורים- מאבק לשוויון ולהשכלה בקרב נשים במזרח- https://www.tarbuty.org.il/unit/109

הרבנית אסנת ברזאני- תלמידת חכמים ומנהיגה פורצת דרך- https://www.tarbuty.org.il/unit/54

חנה סנש: חשבון נפש בימים נוראים- "חיפוש הדרך: להיות בן-אדם…"- https://www.tarbuty.org.il/unit/82

מיס ג'ודי - פדיון שבויים- המורה המושיעה מקנדה- https://www.tarbuty.org.il/unit/154

נשים פורצות דרך בעולם האיסלאם-- https://meyda.education.gov.il/files/Dovrut/or19112017.pdf

 

 

תחפושות ציוניות..

 

"בפורים פוגשים באנשים בתחפושות שונות: זה מחופש לליצן, זה למפלצת, זה לחיה, זה למשהו-לא-ברור.

אבל לא יעלה על דעתך לכעוס או לרגוז על אף אחד מהם: הרי זו רק תחפושת!

גם בחיים אנו פוגשים אנשים 'מחופשים': זה מחופש לקמצן, זה לגס-רוח, זה לסתם אחד שלא איכפת לו משום דבר.

אולם אין זו דמותם האמיתית. זו רק 'תחפושת'.

עמוק בתוך הלב, כל אלה הם יהודים חמים, מלאי טוהר ויופי.

אין צורך לכעוס ולרגוז.

צריך פשוט לגשת אליהם בעדינות, להביט מעבר ל'תחפושת' ולחשוף את הנשמה הטהורה שבפנימיותם.

וזו המשמעות האמיתית של אהבת-חינם!" מבוסס על דבריו של הרבי מלובביץ בנושא פורים.

אז למה אתם מתחפשים השנה??? צוות מרכז הרצל הכין עבורכם ערכת תחפושות ציוניות…

מוזמנים להתחפש ולשלוח למרכז הרצל תמונות לפייסבוק ולאינסטגרם…

נשמח לראות כמובן עוד תוספות לתחפושות וכן דמויות ציוניות נוספות.

פורים שמח!!!!

 

 

יום האם/המשפחה והנרייטה סאלד

משכבת י"א מחזור כ"ב.

 

הנרייטה סאלד נולדה בארצות-הברית, ומגיל צעיר התבלטה ביכולותיה האינטלקטואליות.

אביה שהיה רב קהילה, דאג שהיא תרכוש השכלה כללית ויהודית.

סאלד הייתה התלמידה הראשונה בבית המדרש לרבנים של התנועה הקונסרבטיבית (על תנאי, כמובן, שלא תוסמך לרבנות).

כמו כן הייתה מזכירת המערכת של "החברה היהודית להוצאה לאור", ועסקה בכתיבה, בעריכה ובתרגום.

בשנות השמונים של המאה ה-19 הקימה בית ספר ערב למהגרים יהודים שהגיעו לארצות-הברית ממזרח אירופה, עובדה שסייעה להם להיקלט בארצות-הברית.

סאלד ביקרה לראשונה בישראל בשנת 1909.

בביקורה הזדעזעה מהתנאים הקשים, מהעוני ומהזוהמה ששררו בארץ.

בעקבות ביקורה הקימה את "הדסה - הסתדרות הנשים הציונית בארצות הברית", והייתה נשיאת הארגון שנועד לסייע ליישוב היהודי ולמפעל הציוני בארץ ישראל.

בשנת 1920 עלתה ארצה, וניהלה את הפעילות הרפואית ואת שירותי הרווחה של "הדסה". היא הקימה את בית הספר הראשון לאחיות בארץ, את המרפאות הציבוריות, בכל רחבי הארץ, שהיו התשתית למערכת הרפואית בישראל ואת בית הספר הראשון לעבודה סוציאלית. משנת 1927 ניהלה את מחלקת החינוך והבריאות בהנהלה הציונית, ואחר כך ניהלה את פעולות העזרה הסוציאלית מטעם הוועד הלאומי. משנת 1933 עמדה בראש "עליית הנוער", ארגון שהעלה לארץ בני נוער שנמלטו מן הנאצים, קלט אותם בארץ, וחינך אותם בקיבוצים, בכפרי נוער ובפנימיות. הנרייטה סאלד זכתה לכינוי "אם היישוב". כהוקרה לפעילותה הענפה נקבע "יום האם" ב-ל' שבט, הוא יום הולדתה.

סאלד פיתחה תפישה רוחנית של הציונות, שדגלה באהבה למורשת התרבות היהודית, ולפיה ייעודה ההיסטורי של הציונות הוא - איחוד העם היהודי עם היהדות. היא טענה שהעם היהודי עומד בפני קרע פנימי, ושיש להתמודד עם סכנה זו באמצעות חידוש ושחזור השיטה התלמודית בדרכים חדשות. לשם כך על הציונות להדגיש את ההתחדשות היהודית, ולטפח את התפקיד היצירתי שממלאת הקהילה היהודית בארץ ישראל.

סאלד האמינה בלהט שהציונות היא הדרך היחידה להגן על המשמעות המוסרית של חיי הדת, ועל הרמה המוסרית, הרוחנית והאינטלקטואלית של העם היהודי. היא ראתה את התרומה העתידית של ארץ ישראל לא רק לאלה שיבחרו לחיות בה, אלא גם לאלה שיחיו מחוצה לה בארצות של רווחה וחירות. גם הם יקבלו השראה והעשרה רוחנית מהמרכז שיתבסס על מסורת יהודית ועל האידיאל של אחרית הימים

 

 

.

 

לכבוד ט"ו בשבט

טו בשבט

טו בשבט הוא חג חקלאי, המציין את התקופה שבה מתחיל המעבר בין החורף לאביב.

התאריך הזה קבע אילו פירות שייכים לשנה הקודמת,

ואילו שייכים לשנה החדשה.

ולפי זה נקבעים המיסים שהפרישו החקלאים מהיבולים עבור הכוהנים, והלויים.

במאה ה-16 החל בחלק מעדות ישראל המנהג לקיים סדר טו בשבט,

ולאכול פירות מארץ ישראל.

לעיתים גם יבשים, מתוך רצון לשמור על קשר עם המולדת הרחוקה.

אבל בגולה ולפני ימי הציונות, היה חג זה משני בחשיבותו.

ואנשי הישוב היהודי בארץ הפכו אותו לחג ארץ ישראלי מרכזי.

עבודת האדמה ונטיעת העצים הפכו ללב ליבו של החג,

כביטוי להשתרשות באדמת הארץ.

להמשך קריאה כאן

 

 

 

 

 

יום השואה הבנלאומי

 

 יום זבוטינסקי במערכת החינוך

מגמת מחול:

תערוכה הנודדת "שא אל-על מבט עיניים" 

      צפו בתערוכה

 

 

 

 

 

מעוז צור- פיוט לחנוכה

לחן: חסידי ברסלב

שירה: אביתר בנאי

חנוכיה מול צלב קרס

 

שני צדדים היו לגבול שחצה בין פולין המבותרת לשטחי ברית המועצות, ושניהם ראו ביהודים את אויביהם.

בצד המערבי הלכו הנאצים ובצעו את מדיניותם, בצד המזרחי – ביקש סטלין את נפשם.

מה עדיף, השטן הנאצי או הדוב הרוסי, שאלו יהודים.

במנוסתם ההמונית מזרחה נפלו היהודים תחת המגף של שלטון סטלין, שלטון בלא מצרים, שערך מצוד נרחב אחר כל סממן ששם יהדות יקרא לו, אחר כל גילוי של חיים יהודיים.

בחלקיו החבויים ביותר של עבר הגבול המזרחי, בעליות גג, במרתפים, בחדרים נסתרים, פעפעו למרות זאת פיסות חיים טהורות.

ספרים נשמרו בחרדת קודש, בריתות נערכו במסירות נפש, מצות נאפו ואף בשופרות תקעו.

הענק הקומוניסטי כולו לא יכול לכבות את הגחלת העתיקה.

ובעומק אותה מציאות הפציע כמידי שנה חג החנוכה. חג האור, חג עוצמתה של הרוח היהודית כנגד המבקשים את נפשה, חג נצחון המסורת היהודית.

בארצות החופש, מחוץ לאירופה הבוערת, שרו יהודים ליד חנוכיות הכסף המהודרות שלהם את הפיוט "מעוז צור".

גם בברית המועצות הם שרו.

בלא לפרסם את ניסם, בנרות קטנים, נסתרים, נקודות אור מרצדות שהאירו את האפלה הכבדה.

הם שרו.

ובלחן מתחנן, משתוקק, שנשתמר אצל חסידי ברסלב, קבלו בתי המזמור משמעות מיוחדת, המתארת את הנצחון שלהם.

 

תודה למרכז ללימודי השואה במכללה ירושלים.