| דף הבית | אודות האירוע | הנופלים | קטעי עיתונות | תגובות | צרו קשר |
|
ביום הראשון,6 בבוקר, עלה אלי מירון, מדריך טיולים מבת ים, על אוטובוס טיולים שהמתין לו ברחבת בנייני האומה בירושלים.
הוא לא היה לבד. ראשוני הקבוצה שעמד להדריך כבר הגיעו. הם עלו והנהג מיהר לנקודת המפגש הבאה. רבע שעה אחר כך אסף קבוצה
גדולה יותר במבשרת ירושלים. באותה עת נסעו מעין-ורד לתחנת רכבת-צפון בת"א, בני משפחת ברדיצ'ב. לאה ואורי התלבטו ארוכות לגבי הטיול. גם איה מאירי יצאה לאחר התלבטויות ארוכות. בעלה היה נגד הטיול והיא יצאה בסופו של דבר לבדה, וגם זאת רק נוכח היכרותה האישית עם המדריך. ההיכרות עם המדריך היתה גורם בשיקוליהם של כמה מהמטיילים, שהכירו אותו מביקורים קודמים בחו"ל. מאירי לא היתה היחידה שנסעה בגפה. פנחס פרשט קיבל את הטיול כמתנת יום-הולדת מרעייתו. היא עצמה לא הצטרפה. רבקה בצר התכוונה לחגוג בטיול את יום הולדתה ה-50. היא הגיעה עם בעלה אליעזר. המטיילים הכירו אחד את השני לפני אותו בוקר. הם ערכו פגישות הכנה. במפגשים אלה "נשרו" כמה מהמשתתפים, לאחר פרסומים בנושא הדולרים המזוייפים. ב-7 הגיע אוטובוס המטיילים לתחנת רכבת צפון והחל בדרכו למצרים. היה זה היום הרא- שון של מה שהיה אמור להיות - במושגי משרדי הטיולים - "טיול קלאסי בן 8 ימים". |
באותו בוקר ישבו, כנראה באיסמעיליה, שלוש- ה אנשים, כנראה חברי ג'יהאד איסלאמי. יתכן שהכירו בירדן.הם חזרו על התוכנית שהיתה ידועה להם.
אחר כך קיבלו מכונית פז'ו 505 שכורה, אפורה במקור, שנצבעה ללבן. אחד מהם, פלשתיני מרפיח, נקבע כנהג. שני האחרים קיבלו שני תת-מקלעים או רובי-סער, על פי אחת העדויות - קלשניקוב. אליהם נוספו מספר לא ידוע של מחסניות ולפחות 5 רימוני יד. הם הכירו היטב את הכביש לקהיר, גם את סידורי האבטחה של התיירים מישראל. דרך המילוט נקבעה לכביש המוביל צפונה, לאלכסנדריה. הוחלט שבנקודה מסויימת על הכביש יחליפו רכב. הם שיחזרו את הפרטים. בצהריים היו מוכנים לצאת. אוטובוס המטיילים הישראלי עבר את מעבר הגבול ברפיח והמשיך מערבה, דרך צפון סיני. אחר הצהרים חצה את התעלה. אט אט החל להחשיך. השעה היתה 5 ורבע בערך. מישהו שם בטייפ קלטת של גבי ברלין . כמה מהנוסעים שרו, אחרים ובהם טרמפיסטים מצריים שישבו מא- חור, הקשיבו בשקט. נותרו עוד 55 קילומטר לקהיר. 500 מטר לפניהם הייתה נקודת משטרה. אליעזר בצר ישב במעבר. חנה ושמואל הורביץ היו באמצע האוטובוס. זאב שיפטן ישב ליד נועם להב באחד המושבים האחוריים. אשתו, חנה להב, ישבה קדימה. אחרונים ישבו הטרמפ- יסטים המצריים שאספו בדרך.היריות נפסקו לכמה שניות,הטרמפיסטים המצרים לרדת.כמה נוסעים שמעו קריאות: "אל תירו אנחנו ערבים" ניקולאס אהרונוביץ שמע את התוקפים אומרים למצרים לצאת מהאוטובוס |
מרים קדמון שמה לב שמכונית פז'ו 505 עוקפת אותם. לפתע נשמעה חבטה עזה בדופן האוטובוס. האנשים בפז'ו החלו לירות, עוד לפני שיצאו מרכבת. האוטובוס עצר.
כמה היפנו את ראשם לא מבינים מה קורה. לפחות אחד חשב שמדובר בתקלה באגזוז. מטר כדורים פילח את הרכב. נועם להב חש בקליע שחלף ממש מעל ראשו והבחין בחור
ירי בשמשה הקידמית. המדריך,אלי מירון, קפץ החוצה כדי לראות מה קורה. הוא נפגע מכדור בראש ונהרג במקום. המלווה המצרי של הטיול נפצע כנראה באותה מכת אש.
כמה מטיילים הבחינו בשני אנשים שיצאו בריצה מהפז'ו, כשהם נושאים נשק. לפי כמה ידיעות, הם היו רעולי פנים.
רינה קופר שכבה על הריצפה. גם ניקולאס אהרונוביץ, ואורי ולאה ברדיצ'ב. רבקה בצר הורידה את ראשה וצעקה: "לצאת". היא חששה שהם נקלעו לשטח אש. לתוך האוטובוס נזרקו רימוני יד. אחד מהם נחת מתחת למושבו של שמואל הורוביץ וריסק את חלק גופו התחתון. רסיס חדר לברכה של חנה להב, עינו השמאלית של ד"ר מיכאל קופר נפגעה .רבקה בצר נפעה מרסיסים בידיה וברגליה, ובעלה שבר את מרפקו ונפגע קשה בברכיו ואוזניו. פרופ' יגאל ברק שכב וכיסה את ראשו. לרגע הרימו וראה אנשים נופלים מכל כיוון. יששכר בנימין נפגע אנושות מכדור בכליותיו, גם אשתו נפגעה. פנחס פרשט שלף מצלמת וידאו והחל לצלם את המתרחש. המשך הסיפור |